יום שישי, 12 ביוני 2015

תרגיל זוגות עם שותפתי לפרוייקט, עדי בורשטיין, בו נדרשנו ליצור מודל אינטראקטיבי לפי סיפור ילדים (״זהבה ושלושת הדובים״ / ״עמי ותמי״) שמציע שלוש אפשרויות שונות להתפתחות העלילה או לחילופין, הצגה של שלוש דרכים שונות לחוות את העלילה.

בחרנו ליצור משחק פלאש (אנימציה) של תוכנית היכרויות / בליינד דייט לפי הסיפור זהבה ושלושת הדובים. המשחק ״זהבה והדובים״ מציג 4 משתתפים: זהבה, שואלת את השאלות כדי להכיר את המתמודדים על ליבה, ושלושה דובים שהאנשנו אותם בצורה שונה מהעלילה המקורית כדי ליצור שלושה מתחרים הדומים לאלו שבתוכניות מסוג זה.
המשחק מתנהל בסדר מסויים - קריין שמסביר על המשחק ועל המשתתפים, ולאחר מכן, בחירה של המשתמש (את/ה) בדוב שאיתו ירצה להמשיך את המשחק, עד אשר נותר דוב אחד בו זהבה בוחרת.

ביצוע -
ערכנו מחקר ברשת על אופיין של תוכניות מסוג זה: עיצוב, צלילים, אופי הדמויות וטקסטים. התחלנו מיצירת סקיצות בעבור הדמויות והפתיח של התוכנית:



בהמשך גיבשנו דעה בנוגע לפלטת הצבעים והסצנה המרכזית של המשחק ולפיה התאמנו את הדמויות -


כעת, כל שנותר לנו הוא להשלים את הסטורי-בורד ואופן הגישה של המשתמש (איך יתבצעו הלחיצות על הדובים ומתי), ליצור את הפריימים ולחבר את הכל יחד להנפשה. לבסוף, התוצר הסופי מוצג כאן למטה -


יום שני, 18 במאי 2015

״עליכם לעצב קונספט מקורי לחולצת טי-שירט שאמורה לייצר תגובה מעניינת של קהל״ - הוראה שהובילה לעבודה בזוגות, עם שמואל אברבנאל, בניסיון להעביר את המסר האישי שלנו לציבור הרחב - התקשורת היום נעה יותר דרך מכשירים (סמארטפונים, מחשבים) מאשר פנים אל פנים (קשר עין).


 לשם מטרה זו, עיצבנו שתי חולצות עם אייפדים מקדימה, כשבמסכים מוקרנים סרטוני ווידאו של שיחת חולין בין שנינו - הפנים שלי במסך שעל החולצה שלי, והפנים של שמואל על החולצה שלו בהתאם.

יצאנו להסתובב בירושלים עם החולצות, כשתמיד אנו עומדים או יושבים זה לצד זה, ללא קשר עין וכל אחד עסוק בעניינו והחולצות נראות כמדברות ביניהן, ולמעשה מציגות אותנו מנהלים שיחה רגילה לגמרי.

התגובות -







בתרגיל זה נדרשנו ליצור שלושה אובייקטים (קופסאות / חורי הצצה) היוצרים חוויה בעבור המשתמש, בה הוא נחשף בהדרגה לתכולת האובייקטים. לפניכם שלושת האובייקטים שעיצבתי:



לעין תמימה, תמונות אלו נדמות כארוחת בוקר או נשנוש קל, מה שיצר בקרב המשתתפים גירוי מסויים (כדורי שוקולד מפתים...), ועל גירוי זה הסתמך הפרוייקט. למעשה, לאחר שמשכתי את המשתתפים לטעום מהמרכיבים (קוראסון שוקולד, תפוח וטראפלס שוקולד) הם גילו ״על בשרם״ את המסר החבוי של חורי ההצצה:



״מה שאנחנו רואים זה לא מה שאנחנו אוכלים״ עלה בדיון הכיתתי, ואכן, זה המסר שרציתי להעביר בתמונות המזעזעות שלמעלה. קוראסון מלא בגואש ירוק, תפוח מלא בכדורי אדוויל וכדורי ״שוקולד״ מפלסטלינה שחורה. אלו היו האמצעים ליצור את ההלם בקרב המשתתפים, ובעיקר לאחר שגילו זאת תוך אכילה.





יום שלישי, 14 באפריל 2015

אינטר-אק-טיב? פתיחה

מה מאפיין את הרגע שבו חוויה עיצובית הופכת לחוויה אינטראקטיבית? כיצד בא לידי ביטוי הדיאלוג האינטראקטיבי במדיות השונות? לפניכם מוצגים תוצרים מתרגילי קורס יסודות חשיבה עיצובית בבצלאל, במהלכו אנו עוסקים ביסודות הבסיס ובעקרונות החשיבה של תחום העיצוב האינטראקטיבי, ופותרים את המשימות בעזרת אמצעים ויזואליים תלת-מימדיים, דו-מימדיים ודיגיטליים.


יום שני, 13 באפריל 2015

תסתכלו טוב, זה מקולקל


לפני הכל, חובה לצפות בסרטון הבא (סה״כ 2 דק׳):



כפי שסת׳ גולדין מסביר פה למעלה, ניתן לאתר בעיות רבות, מינוריות או משמעותיות, שנגזרות מעבודה ״אוטומטית״ וחוסר אבחנה בפרטים הקטנים של מוצר או תהליך, שהופכים אותו מיעיל ואטרקטיבי לחסר שימוש ו״מקולקל״.
לדוגמה, תחנת מוניות בשדה תעופה בניו-יורק בה יש 75 מוניות ו-75 אנשים מחכים בתור, ולכן יש להמתין כמעט שעה כדי להגיע למונית, כאשר באותה מידה היה אפשר לומר לכולם לגשת באופן פרטי למוניות ולפתור את הבעיה.

מספיק שאדם אחד חושב שהדבר ״מקולקל״ וזה מספיק. גם אם האדם שהמציא את הדבר מאמין שלא או כל אדם אחר חושב אחרת, זה לא משנה. עדיין זה ״מקולקל״.

בעיות מהסוג שצויינו למעלה אפשר למצוא גם בסביבה היומיומית שלנו ולפיכך יצאנו אני, אשחר זיכלינסקי, ושותפי למחקר, טל דרורי, לתעד שתי בעיות שנוצרות ממפגש של אנשים עם חלל / אובייקט / מערכת המפעילים אותם ומופעלים על ידם.

בחרנו להתמקד בסביבת העבודה של הסטודנטים באקדמיה ״בצלאל״ והבעיות שנמצאו הן:

  1. תליית עבודות - בעת סידור ותלייה של עבודות הסטודנטים על הקירות בכיתות האקדמיה, נדרש זמן רב כדי להתאים את כולן במרווחים זהים זו מזו ולהעמידן בקו ישר ואחיד.

  2. שולחנות לא יציבים - השולחנות בכיתות האקדמיה בנויים מדיקט עץ גדול ושני חמורים (רגלי עץ ניידות) שאינם מחוברים וניתנים להזזה. כאשר החמורים ממוקמים במרכז הדיקט ולא בקצוותיו, השולחן כולו אינו יציב וישנה סכנה שהשולחן יתרומם בפתאומיות ברגע שסטודנטים נשענים עליו.

לפניכם סרטון המתעד את הבעיות (״צרות בבצלאל״) - 




יום ראשון, 12 באפריל 2015

תסתכלו טוב, תיקונים

כפי שניתן לראות בפוסט הקודם חקרנו את סביבת העבודה באקדמיה בצלאל, ומצאנו שתי בעיות שנוגעות לשגרת היום של הסטודנטים: תליית עבודות שאורכת זמן רב, ושלחנות שאינם יציבים בכיתות. בשלב זה החלטנו אני וטל להתמקד בבעיה של תליית העבודות ולמצוא לה פתרון.

התחלנו ממקום מוכר, שיטה שהוצגה לנו בעבר ע״י מרצים באקדמיה - תלייה של חוט באמצעות פושפינים (נעצים) בקו ישר ומקביל לרצפה על גבי הקיר ולפיו לתלות את העבודות. המסקנות שעלו מפתרון זה:

  • לא ניתן לתלות מספר עבודות ע״י אנשים רבים במקביל ושיישמר מרווח נכון.
  • תהליך התלייה של החוטים וקיפולם בסוף הינו מסורבל ודורש זמן רב.
  • נדרשים מספר אנשים על מנת לתלות את החוטים בצורה מדוייקת.
נוסף על אלה, הבנו כי הפתרון שנציע צריך להיות בהיר לסטודנטים שיראו אותו לראשונה (עדיפות לאובייקט שמגיע מתחום המדידות ומוכר) וזמין וזול, כדי שיהיה בר ביצוע וניתן יהיה אף ליישמו בעתיד.

פתרון מס׳ 1 - ״מדומטר״, מתקן עזר המייעל את השיטה הקיימת -

  • קל לשימוש
  • חיסכון בזמן
  • פעולה ניתנת לביצוע ע״י אדם אחד
  • ניתן לתלות כמה עבודות במקביל








קשיים עיקריים:
  • הסרגליםצאלסטיים מאוד, החומר אינו יציב ולכן לא נותן מידה מדוייקת. (עדיף על פני חוטים - שימוש אסתטי יותר).
  • תהליך מסורבל - משיכה של סרט המדידה והחזרתו. זמן ״מתבזבז״ על מתיחת סרטי המדידה ואף לפעמים ״קופצים״ חזרה.
  • הימנעות מפגיעה בעבודות ובפושפינים שתולים את העבודות.


פתרון מס׳ 2 - אפליקציית גרידים QR -

בעזרת הטלפון החכם ניתן לסרוק קוד QR המותאם ללוח ולהיעזר בשכבה ויראטואלית של רשת גרידים שמופיעה במכשיר ולתלות באמצעותה את העבודות בצורה מדוייקת.

  • נוח וידידותי לשימוש
  • מודולרי
  • מדוייק
  • אינו מסורבל וניתן להפעלה בלחיצת כפתור